הגדל חלון

9. מיתוס מצדה           

               מולי ברוג "מראש מצדה עד לב הגיטו: המיתוס כהיסטוריה" 

 

 כיצד התפתח בתנועות הנוער מיתוס מצדה?

 

א. שרידי המידע על אחרית מצדה בספרו של יוספוס פלוויוס שימשו בסיס לפיתוח מיתוס של גבורה יהודית בתנאים של חוסר סיכוי.

ב. מי שעיצבו את מיתוס מצדה היו מנהיגי הנוער ומנהיגי היישוב הציוני בארץ, אשר נזקקו למיתוס מלַכֵּד נוכח שתי מצוקות:

א. אימת הפריצה הנאצית לארץ ישראל.

ב. חוסר האונים בעת היוודע העובדות על חורבן יהדות אירופה.

האם אמנם היה תואם בין הסיפור של גיטו ורשה וההיסטוריה של קץ מצדה?

מצד אחד - כן

    * התנהגות קולקטיבית איתנה ואמיצה על סף האובדן

    * מופת גבורה (זיהוי אנשי מצדה עם המכבים)

מצד שני - לא

    * אכזריות הסיקריקים איננה דומה בשום אופן לרוח מורדי גיטו ורשה 

    * התאבדות כפיתרון לתחושה שהחורבן ודאי הייתה על פי המסופר רק במצדה. לא כן היה בגיטו. יהודים שאפו להישרדות, היו מאבקים וניסיונות להחלץ ממוות.

 

ג. הסיפור על אחרית מצדה הועצם והוּשֹגב, והוצג כמופת של גבורה יהודית, על פי הביטוי העז לכך בפואמה "מסדה" של יצחק למדן.

בתנועות הנוער הופכת מצדה לסמל של גבורה.

העלייה השנתית למצדה בחנוכה נעשית לטקס קבוע של הזדהות עם הגבורה היהודית – בתנועות הנוער התפתח פולחן מצדה

בחנוכה, חג הגבורה, הוצבו כתובות האש "אם אשכחך גולה"

ד. תנועות הנוער בארץ הציגו את התקוממות תנועות הנוער בגטאות כ"מרד" וכמלחמת גיבורים על החירות.

הדבר נבע מהזדהות תנועות הנוער בארץ עם התנועות בגולה.

וכך סיפרו:

בסדר פסח של השומר הצעיר בגיטו וילנה 1942 נאמר: "אם אנו ניפול – תוך קרב ניפול. בני חורין. מותנו יקרא גאולה לאותו דם הקורא לנקמה" ... כמו הדם הנשפך שם, בארץ ישראל יל ידי החלוצים (המשפט האחרון בפרפרזה).

אבל מה היה בפועל בגיטו?

המופת עליו מדברים בגיטו איננה מצדה אלא "מוסה דאג" – הר משה של הארמנים שהכפרים סביבו מרדו בתורכים, והתפרסמו בספר "40 הימים של מוסה דאג".

בגיטו ביאליסטוק נכתב: "לא נותר לנו אלא לראות את הגטו כמוסה דאג שלנו".

בינואר 1943 החלו תנועות הנוער בגיטו ורשה להתנגד בכוח לנאצים. בפסח אותה שנה החלו הגרמנים בחיסול הגטו והיהודים השיבו במאבק.

אחרי חמישה שבועות, ב-16 במאי, פוצץ בית הכנסת המרכזי בגיטו, והוכרז על חיסול הגיטו. שרידי קבוצות לוחמים עוד המשיכו להיאבק בגרמנים כמה שבועות.

ידיעות אחרונות, 16.5.1943:

"מצדה של ורשה נפלה – הנאצים הציתו את שרידי גיטו ורשה"

יצחק בן-צבי: "עמדת הגבורה הנואשת של מגיני הגטו, אין דומה לה בהיסטוריה מאז ימי מצדה".

(יערי מנסה לדייק: לא מיתה יפה, ולא מיתת גבורה, לא נמות כי נחיה – אך אין דבריו נקלטים)

ה. הסיפור של גבורת מצדה הוצג כמופת של גבורה יהודית ונעשה סמל לחינוך לערכים של גבורה והקרבת החיים על רקע המאבק על הקיום הלאומי של עם ישראל, הן נגד הנאצים באירופה הן נגד אויבי הציונות בארץ ישראל.

אולם למען הדיוק ההיסטורי יש להבהיר :להגדרת הלחימה וההתגוננות של יהודים אנשי תנועות הנוער בגטאות פולין כ"מרד" – אין צידוק היסטורי. זו הייתה הגדרה ציונית ארץ ישראלית של תנועות הנוער החלוציות שרצו לראות את המחאה והמרד נגד המנדט הבריטי כצו השעה, כגבורה הנדרשת לקיום העם היהודי וכבודו, ממש כמו מרד גטו ורשה. 

 

ו. מעצבי דעת הקהל בארץ ישראל בשנות הארבעים העצימו את סיפורו של יוספוס פלוויוס על גבורת מצדה והפכוהו לסמל. בסמל זה השתמשו הן לעיצוב ההתייחסות לסכנת פלישה גרמנית לארץ הן לעיצוב ההיסטורי של ההתנגדות היהודית בגטאות. "מרד גטו ורשה"  הוצג כמעשה גבורה ברוח התאבדות אנשי מצדה.

 

ז. "ערכו התרבותי ועצמת השפעתו של המיתוס אינם תלויים במידת האמת ההיסטורית שבו, אלא בשימוש שעושה בו החברה להשגת מטרותיה, ובדרך בה הוא מובנה כמציאות היסטורית  [...]

מעצבי הסיפור נוטלים לעצמם חופש לעצב אותו לפי צורכיהם" (ברוג, עמ' 204-203)

 

ח. בעיתון יום  9.4.2002, מכריזה כותרת עבה מאד:

"בכירים בצה"ל: ג'נין היא המצדה של הפלשתינים". מכאן נובעת ההערכה שמחנה הפליטים בג'נין יאבק עד מוות.

 

המיתוס של התאבדות גיבורים במצדה (ובגטו) הפך לסמל של מעשה גבורה נואש המקנה כבוד לגיבוריו.  

גלגולו של סמל איננו מוגבל למהימנות העובדות. "מצדה" נעשתה בתרבות הישראלית החילונית במאה העשרים ואילך לסמל של נחישות, שמירת הכבוד הלאומי, והקרבת החיים על רקע של מצור אחרון טרם  חורבן.

ארבע הנקודות האלו משותפות לתפיסה של ארבעת המאורעות ההיסטוריים שהוזכרו לעיל.

 

מהי הנקודה המפתיעה והקשה לעיכול בכותרת ידיעות מ -2002? 

השימוש של עיתון יומי מקובל בישראל מבטא דעה השוררת בציבור הישראלי בצד הקונצנזוס הרשמי. ישראלים המגדירים את מאבק ג'נין כמאבק מצדה מבהירים מסר:

               גם לפלסטינים מלחמה על כבוד לאומי.

               גם אם יפלו, הם ימשיכו לשאוף לתקומתם.